You are currently viewing מרווח הבטחון בלוחות זמנים – כל מה שרציתם לדעת ו(אולי) לא העזתם לשאול… חלק ב'

מרווח הבטחון בלוחות זמנים – כל מה שרציתם לדעת ו(אולי) לא העזתם לשאול… חלק ב'

פוסט זה נכתב על-ידי שלושה מומחי לוחות זמנים (לפי סדר א'-ב'):
אסף מורג – מנכ"ל רקיע;
טוני לופו – מייסד ובעלים toni@pbm.co.il, PBM;
טל לבנון – CTO ובעלים משותף ב- טל לבנון – HCP בע"מ;

נושא 'מרווח הבטחון' בפרויקטים בכלל ובפרויקטי בניה ותשתיות בפרט הינו נושא שממקד מסביבו סכסוכים עקב הערך הכלכלי שלו. בשנים האחרונות, מפרטי לוחות זמנים מתייחסים אליו מבחינה הנדסית כולל התייחסות לנושא הבעלות עליו. כולם רוצים מרווח, כולם רוצים שהוא יהיה שייך להם ויש הרבה חוסר ידע בנושא.

שמות נוספים ל'מרווח הבטחון' הם: מרווח הגנה, Buffer (ובעברית – באפר), Schedule Contingency, Float.

בחלק הראשון של המאמר עשינו קצת סדר בבלגן ונתנו מענה לשאלות בסיסיות.

בחלק זה ננסה לענות על השאלה המרכזית: למי שייך מרווח הבטחון?
נבחן את הנושא דרך שאלות נוספות:

מרווח הבטחון בלוחות זמנים - כל מה שרציתם לדעת ו(אולי) לא העזתם לשאול חלק ב'

מה המשמעות של מרווח השייך לקבלן / למזמין / לפרויקט?

1. המרווח שייך לקבלן – המרווח יגן מפני טעויות או בעיות של הקבלן בנושאים הנמצאים בתחום אחריותו. למשל, בעיית אספקת חומרים לשטח, אי הגעת ציוד או אנשים, תקלות ביצוע, כשלים בציוד (כגון, מכונת קידוח נתקעה או נשבר המקדח) ועוד.

2. המרווח שייך למזמין – המרווח יגן מפני טעויות או בעיות הקשורות במזמין או בכוח עליון, כגון – אי הגעת תוכניות לביצוע, שטחים שלא הופקעו, טעויות תכנון, שלג, מגיפה ועוד.

3. המרווח שייך לפרויקט – הגנה בפני כל טעות או בעיה לפי סדר הגעתה – ללא חשיבות לגורם היוצר אותה (הקבלן או המזמין).

יש לציין שכדי שפרויקט יסתיים בהצלחה כמו פרויקטים אלו, נושא המרווח הינו הכרחי אך לא מספיק. לשם כך יש לעבוד ביחד ולא לחוד ולבצע ניתוח HCP ללוח הזמנים הבסיסי ומדי חודש

למי שייך מרווח הבטחון?

מרווח הבטחון (הבאפר) נוצר ככלי הנדסי-סטטיסטי שתפקידו לאפשר סיום של הפרויקט במועד הדרוש למרות תקלות. בתור שכזה אפשר לראות אותו ככלי שנועד להגן מפני כל התקלות שעלולות לחול בפרויקט (ואז הוא שייך לפרויקט) או ככלי שנועד להגן מפני תקלות ביצוע בלבד (ואז הוא שייך לקבלן) או ככלי שנועד להגן על תקלות של המזמין בלבד. אף שמבחינה הנדסית כל האפשרויות הן לגיטימיות, מבחינת ההתקשרות החוזית בין הצדדים אין זה כך.
למעשה, ההגדרה שהבאפר שייך למזמין או לפרויקט פרושה: אם יקרו עיכובים בנושאים שהם באחריות המזמין, יהיה המזמין רשאי להשתמש בבאפר מבלי לשלם לקבלן על התארכות הפרויקט הנובעת מכך. במילים אחרות – הקבלן יידרש לשאת בעלות של עיכובים שנגרמו מסיבות שבאחריות המזמין.
זהו רעיון גרוע, וזאת משתי סיבות שונות:

  • הראשונה – לקבלן אין כל יכולת למנוע עיכובים הנובעים מגורמים שבאחריות המזמין. לא רק זאת – אין לו גם כל יכולת לצפות מראש כמה עיכובים כאלה יקרו בפועל, ובהתאמה – אין הוא יודע כיצד לתמחר אותם.
  • השניה – כאשר עלות עיכובי המזמין חלה על הקבלן, נפגע האינטרס של המזמין לעשות ככל יכולתו על מנת למנוע עיכובים. למעשה – העקרון של "הבאפר הוא של המזמין" הינו פשוט מתן רישיון למזמין (ולפועלים מטעמו ועבורו) לבזבז את זמנו של הפרויקט. ואכן, נסיוננו מלמד כי פרויקטים מתארכים לעיתים קרובות כיוון שלמזמין ולפועלים מטעמו לא היה אינטרס למנוע את העיכובים הללו. בתנאים של תחרות נמוכה צריכה היתה הדרישה לשאת בעלות ביזבוזיו של המזמין להביא להתייקרות מיידית של הצעת הקבלן במכרז. בתנאים של תחרות מכרזית עזה ושל התנהלות עיסקית בשיטת "שוק פרסי", כפי שמתקיימת בענף התשתיות בישראל, נוטים הקבלנים לקוות לטוב ולהמר על כך שהמזמין לא יעכב אותם, מפני שאם לא יעשו כך – לא יוכלו לזכות במכרז. התוצאה היא שבאותם מקרים בהם הסיכון מתממש הקבלן מפסיד כסף רב ואז אנו עדים לתביעות ולהסדרי פשרה.

למעשה, השיטה הקיימת של "הבאפר שייך למזמין" מבוססת על בילבול בין המטרה ההנדסית של הבאפר (לאפשר סיום במועד) לבין מטרה עסקית (למנוע מהקבלן תשלום במקרה של התארכות פרויקט שנוצרת מסיבות שבאחריות המזמין). בעוד שהמטרה ההנדסית היא מטרה ראויה ולגיטימית, המטרה העסקית אינה כזו והיא גם גורמת לפגיעה ממשית במטרה ההנדסית ולעיכובים בפרויקטים.

מסקנות:

  • יש לקבוע באופן חד משמעי כי מרווח הבטחון, שנועד להגן מפני עיכובים, שהאחריות להם היא של הקבלן, שייך לקבלן בלבד.
  • אם רוצה המזמין במרווח בטחון משלו, אשר יגן על הפרויקט מפני עיכובים, שמקורם בסיכונים של המזמין, עליו להגדיר מרווח כזה מחוץ לחוזה. מרווח זה ישמש את המזמין בפני נותן העבודה שלו.
  • ההגדרה "מרווח השייך לפרויקט" אינה יכולה להתקיים בחוזה שבין הקבלן למזמין, מאחר והפרויקט איננו צד לחוזה.

הרחבה של ההסבר לכך שלא ניתן להעביר אל הקבלן את האחריות לעיכובי המזמין, נמצאת בספרו של אסף מורג – "דילמת המנכ"ל" אותו ניתן למצוא באמזון בעברית,באנגלית,וגם באודיו באנגלית באמזון.

סוגי מרווחים אחרים...

להלן מרווחים אחרים, המוגדרים בלוחות הזמנים:

מרווח כולל – Total slack/float – המקור: CPM. מרווח זה מגדיר כמה ימים יכולה פעילות להדחות עד שהיא תגרום לדחייה בפרויקט.

מרווח חופשי – Free slack/float – המקור: CPM. מרווח זה מגדיר כמה ימים יכולה פעילות להדחות עד שהיא תגרום לדחיית הפעילות העוקבת לה.

• Feeding Buffer – המקור: TOC. מרווח המגן על נתיב שאינו קריטי ומקדים לפעילות בנתיב הקריטי.

מסקנה: מרווחים אלו הינם חלק מרשת הפרויקט והם אינם קשורים במרווח הבטחון ואין לבלבל אותם עם מרווח הבטחון.

עם HCP-Go מנהלי פרויקטים מסיימים את הפרויקט בהצלחה. רוצה לדבר עם טל לבנון על כך?

מה קובע החוק ומה קובעים גופים אחרים במדינות אחרות ובארץ?

1. באנגליה
בפרוטוקול ה- SCL (Society Construction Law), Delay and Disruption Protocol, מפברואר 2017 – אין כלל התייחסות לנושא מרווח הבטחון. הנושא אליו הפרוטוקול מתייחס הוא המרווח הכולל והמרווח החופשי של פעילות בלבד.

2. בארה"ב
הארגון הגדול ביותר בעולם המערבי שקבע כללים ונורמות בנושא מרווח הבטחון הוא ה-AACE (American Association for Cost Estimate).

ה- AACE הגדיר את הבעלות על הבאפר (Float) באופן נחרץ ופשוט – הבאפר הוא של הקבלן. ראו לעניין זה –

AACE® International Recommended Practice No. 29R-03
Ownership of Float
Project float is the time between the last schedule activity on the baseline schedule and the contractual completion date where the contractual completion date is later than the scheduled completion date. In this case, in the absence of contrary contractual language, project float is owned solely by the contractor.

בנוסף – ה- AACE (בפרסום RP 10S-90) מגדיר מונח נוסף: Management Schedule Reserve – אשר הוא מרווח בטחון השייך למזמין.

אין לבלבל בין ההגדרות.

ה- Float הוא המרווח השייך לקבלן ואינו מיועד לספוג את עיכובי המזמין, וה- Management Schedule Reserve הוא המרווח השייך למזמין ונמצא מחוץ להגדרת החוזה של הקבלן.

לנספח המתאר את ההגדרות בארה"ב, לחץ כאן. 

3. בסינגפור
במאמרם של וונג ולוך*, מתייחסים הכותבים לנושא המרווח, לו הם קוראים Float. בסיכום המאמר הם מציינים שבית המשפט בסינגפור הגדיר כי המרווח שייך לקבלן.

הכותבים מציינים שבסינגפור נדירים המקרים בהם מוגדר בחוזה למי שייך הבאפר. לעומת זאת, בישראל, בניגוד חריף למקובל בסינגפור ובעולם, הנושא מוגדר בהרבה חוזים, בדרך כלל, באופן שאינו מיטיב עם הקבלן ועם הפרויקט.

* "Sink or swim? Who owns the float in a construction project in Singapore?", Derek Loh and Natalie Wong, Singapore Academy of Law Journal15/10/2019

4. בארץ –
א. סעיף 2 לחוק החוזים קובע כי חוזה צריך להיות מסוים דיו על מנת לאפשר גמירות דעת של הצדדים לגבי רצונם להתקשר באמצעותו. מסוימות זו נפגעת כאשר הקבלן אינו יכול לדעת כמה זמן יימשך הפרויקט ומה יהיו עלויות הניהול שלו עצמו כתוצאה מהתמשכות זו.
ב. פסיקותיו המכוננות של כב' השופט וינוגרד ז"ל בבוררות על כביש עוקף קריות כוללות מספר קביעות חשובות בנושא זה. לפי פסיקות אלה, אין המזמין רשאי להעביר לקבלן אחריות לאי וודאות שלו עצמו, כדוגמת דרישה מפתיעה של רשות מקומית אשר חייבה ביצוע שינויים בכביש. כלומר – המזמין אינו יכול לבקש מהקבלן שיהיה אחראי על סיכונים שהוא עצמו אינו יודע להגדירם מראש.
ג. וינוגרד שב וקבע מספר פעמים את חשיבותה של המסוימות, כמפתח שבלעדיו לא ניתן כלל להתקשר בחוזים, ובכל המקרים בהם טען הקבלן להעדר מסוימות חוזית, פסק לטובתו ונגד המזמין.
ד. בשורה התחתונה, אף שנושא הבאפר לא הוזכר מפורשות בפסיקותיו של וינוגרד, אפשר להשתמש בכלל המסויימות, אשר כן הוזכר בהן, כדי להסיק ממנו גם לגבי הבאפר. כיוון ששיטת "הבאפר שייך למזמין" פוגעת במסוימות ומונעת מהקבלן אפשרות להעריך במדוייק את עלויות הפרויקט, יש לפסול אותה.

לסיכום:

• ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי מרווח הבטחון, שנועד להגן מפני עיכובים, שהאחריות להם היא של הקבלן, שייך לקבלן בלבד. דבר זה הוחלט גם בבית המשפט בסינגפור וע"י ה- AACE בארה"ב.
• אם רוצה המזמין במרווח בטחון משלו, אשר יגן על הפרויקט מפני עיכובים, שמקורם בסיכונים של המזמין, עליו להגדיר מרווח כזה מחוץ לחוזה. מרווח זה ישמש את המזמין בפני נותן העבודה שלו. נושא זה הוגדר כך גם ע"י ה- AACE בארה"ב.
• ההגדרה "מרווח השייך לפרויקט" אינה יכולה להתקיים בחוזה שבין הקבלן למזמין, מאחר והפרויקט איננו צד לחוזה.
• מרווחים כגון מרווח כולל, מרווח חופשי, או Feeding Buffer הינם חלק מרשת הפרויקט והם אינם קשורים במרווח הבטחון ואין לבלבל אותם עם מרווח הבטחון.
• בארץ עדיין לא היתה פסיקה נחרצת בנושא מרווח הבטחון ולמי הוא שייך, אך ניתן להסיק מפסיקותיו של וינוגרד גם לגבי מרווח הבטחון.

אהבת את המאמר?

אנחנו מזמינים אותך לקרוא את המאמר הבא:
Share on facebook
Share on linkedin
Share on whatsapp

יש אנשים שאכפת לך מהם? זה הזמן לשתף! 
רוצה לשאול משהו או להגיב? בכיף! פה, בתגובות
רוצה לומר רק לי משהו? יש לציין זאת בתחילת התגובה והתגובה לא תפורסם

לפוסט הזה יש 5 תגובות

  1. אוריאל פליס

    תודה – מאמר מעניין, עושה סדר בדברים.
    עכשיו רק צריך שגם המזמינים (ויועציהם המשפטיים) יבינו זאת.

    1. טל לבנון

      תודה אוריאל!!
      אתה צודק – השלב הראשון הוא להביא את העניין למודעות כולם.
      זו היתה המטרה של טוני, של אסף ושלי בכתיבת הפוסט הזה. 😉

  2. יהודה ספיר

    אהבתי מאוד את הפוסט ואת החדות שבה הדברים נאמרים מפי אנשי מקצוע – הבאפר שייך לקבלן. זו אמירה חשובה שטוב שתתקבע אצל כל העוסקים במלאכה בכלל ובפרט אצל הגורמים שמפרסמים מכרזים ומשאירים את הנושא בעמימות, ובכך מזמנים חיכוכים מיותרים בין המזמין לקבלן, מעודדים פרשנות יצירתית וכל זאת מבלי להיטיב עם הנושא המרכזי – יעדי הפרויקט.

    1. טל לבנון

      יהודה, תודה רבה!
      המטרה שלנו היא לעורר מחשבה ומודעות ובזכות זה – להשיג סדר בנושא.
      מסכימה אתך ומוסיפה – כשיש בלגן וכולם רבים עם כולם – לרובנו, זה לא טוב. לפרויקט זה בוודאות לא טוב.
      המשפט הבא יכול להשמע כמו סיסמא, אבל אני חושבת שהוא נכון: אם כל אחד מאיתנו יטפל בנושא הזה במקום שלו ונצליח לעשות סדר – נתחיל לצעוד למקום טוב יותר! 😊

  3. אסף מורג

    צעד ראשון וגדול בנושא הזה נעשה בנתיבי ישראל, אשר על בסיס ההסבר שהבאנו במאמר, הגדירה בחוזה החדש שלה במפורש כי הבאפר שייך לקבלן. עכשיו רק צריך שהמזמינים האחרים יעתיקו משם….

כתיבת תגובה